<h1>רבינו ירוחם ני"ח ח"ג</h1>
<h2>דף ו:</h2>
מותר להושיט נבלה לישראל, זולתי אם יודע בודאי שרוצה לאכלה כך כתבו התוס' בעבודה זרה על ההיא דאסור להושיט אבר מן החי לבני נח. משומד אסור להושיט לו דבר האסור לו. פי' שאמר לו תן לי אותו דבר, דוקא כשלא יכול ליטלו בלא הישראל כגון דקאי בתרי עברי נהרא ולא יעבור לולא הישראל שנותן לו אבל אם היה יכול ליטלו בלא הישראל מותר ליתנו לו, כך מוכח בעבודה זרה, וכן כתבו בתוס'.
<h2>דף ז.</h2>
גזלנים ועמי הארץ שחזרו בהם בין שעשו בטמון בין עשו בפרהסיא בין חזרו בצנעא מקבלין אותן להחזיק במעשה חברות כך פשוט בעבודה זרה. ולפי' התוס' אפי' חזרו לסורן.
<h2>דף יב:</h2>
אף על גב דאמרינן בכל איסורין שבתורה שהן איסורי אכילה שאין לוקין עליהן שלא כדרך אכילת' וכן איסורי הנאה שאין לוקין שלא כדרך הנאתן, אבל איסורא מדרבנן איכא, ובמקום חולי התירוהו חכמים, ואפי' שלא במקום סכנה, דאם היה בו סכנה באיסורא דאוריתא מותר חוץ מעבודה זרה כמו שאכתוב למטה. דהא דאמרינן דשלא במקום סכנה דמותר באיסורא דרבנן, דוקא בחולי שבגופו אבל על מכה אסור מדרבנן כיון דליכא אלא צערא. ומכל מקום דוקא שלא כדרך הנאתן התירוהו חז"ל במקו' חולי, אבל לאכל שלא כדרך אכילתו לא התירו מחמת חולי שלא במקום סכנה. וכלאי הכרם מדלא כתיב ביה אכילה אסור מן התורה אפילו שנהנה מהן שלא כדרך הנאתן, הילכך אסור אפילו במקום חולי שאינו של סכנה אפילו שלא כדרך הנאתו בכלאי הכרם זה פשוט בפסחים. וכתבו התוספות כי כל שאסור מחמת עבודה זרה, אפי' שלא כדרך הנאתו אסור מן התורה ואינו נראה כן משאר הפוסקי' כי יין נסך אע"פ שהוא מחמת ע"ז במקו' חולי אפילו שאינו של סכנה מותר שלא כדרך הנאתו דכתיב ביה שתיה דכתיב ישתו יין נסיכם. וה"ה בבשר בחלב כמו כלאי הכרם דלא כתי' בהו אכילה, אבל כל דבר שכתוב בו איסור אכילה כגון ערלה מותר ליהנות בו שלא במקו' סכנה לרפואה במקום חולי שלא כדרך הנאתן כגון לסוך בזתים או לסוך בשמן של ערלה ושלא הביא שליש בישולו כך מוכח [בפסחים כ"ה ע"ב] בההיא עובדא דמר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דקא שייף לברתיה בגוהרקי דערלה.
<h2>דף טו:</h2>
כל הדברים שאסור למכור לגוים כמו שכתבתי בענייני גוים אסור למוכרם לישראל החשוד למכור לגוי כך פשוט בע"ז.
<h2>דף יז.</h2>
מינות (וישות) [ורשות] מרחיקין מהן וזונה מפתח ביתה ד' אמות.
<h2>דף יח:</h2>
ואסור לישב במושב לצים כגון אצטדינין וכרקום וחוברין ומנחשי' וכיוצא בם שמביאין את האדם לידי ביטול תורה כך פשוט בע"ז.
<h2>דף כה:</h2>
אסור לומר שום יהודי אפילו רוצין להורגו, גוי אני, שכבר כפר בעקר והודה לדתם, אבל מותר לכפור שלא למד או שאין לו שום מעלה בענין אחר של מצוה כי יש כמה יהודי' שלא למדו, כך כתבו התוס' בעבודה זרה על ההיא דאשה חשובה וכו'.
מחוייב מיתה ובורח כתבו המפרשים כי נראה שיכול ליכנס לבית ע"ז להציל עצמו שהרי אינו מודה בעבודה זרה והבית עצמו אינו נעבד.
<h2>דף כז:</h2>
על כל העבירו' כלן יעבור ואל יהרג חוץ מע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים ואפי' בצנעא, ובפרהסיא שיש שם י' מישראל או בשעת השמד אפילו על מצוה קלה ואפילו משום שנוי מנהג מלבוש או מנעילת הסנדל יהרג ואל יעבור, ובשאר מצות בצנעא יעבור ואל יהרג דכתיב וחי בהם, ואם מתכוין הגוי להנאת עצמו לא להעבירו כגון לעשות לו מלאכה בשבת יעבור ואל יהרג אפילו בפרהסיא. וכן בכל מתרפאין במקום סכנה חוץ מעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכו' דמים. וכן אם הוא מסוכן בשביל שחשק אשה ואפילו פנויה ימות ואל ידבר עמה ואפילו מאחורי הגדר. והא דאמרי' שבגלוי עריות יהרג דוקא שעושה מעשה ואפילו בצנעא ואפי' שמתכוין הגוי להנאתו לא להעבירו, אבל אשה שאינה עושה מעשה היא קרקע עולם ואינה בבל יהרג. וכן בשפיכות דמים כגון שממעך בו את התינוק, אם הוא בצנעה אפילו במתכוין להעבירו יעבור ואל יהרג, ואם הוא בפרהסיא אם מתכוין להעבירו יהרג ואם להנאתו יעבור ואל יהרג כי דינו כשאר עבירות כיון שאינו עושה מעשה כך פשוט בעבודה זרה ובפסחים ובסנהדרין ובכתובות. וכתבו הפסקני' אם רוצה להחמיר על עצמו ליהרג בצנעא על שאר מצו' רשאי ואינו נקרא חובל בעצמו, וכן בירושלמי [סנהדרין פ"ג ה"ה]. ודוקא שהגוי מתכוין להעבירו אבל להנאתו נקרא חובל בעצמו. והא דאמרי' בג"ע ה"ה גוי הבא על בת ישראל דאינו מכוין אלא להנאתו ולא להעבירה, וכן ישראל הבא על הגויה וכן מוכח מדין התלמוד מכמה מעשיות מישראל עם גויה. וי"א דגוי הבא על בת ישראל לא מטעם עריות דאינה עושה מעשה כמו שכתבתי, אלא מטעם אם הוא בפרהסיא כמו שכתבתי, וכן פירש ר"ת בההיא דאסתר קרקע עולם היתה ואינה מצווה ליהרג וכו' כך פשוט בכתובות. ועוד פשוט וכמה פרהסיא י' בני אדם שיהיו כלם ישראלים כך פשוט בסנהדרין. ועל ענין רוצח פרש"י [סנהדרין ע"ב ע"ב] ואם תאמר מעשה דשבע בן בכרי דמרד במלכות דכתיב הנה ראשו מושלך אליך, אם לא מסרוהו הוא היה נהרג בעיר כשיתפסוה וגם הם נהרגין, אבל אם היה הוא ניצול אף על פי שהם נהרגין לא היו רשאין למוסרו כדי להציל עצמם, אי נמי שחייב משום דמרד במלכות, והכי מפרש לה בתוספתא דתרומה [סוף פ"ז] ע"כ. ועוד פשוט [ביבמות נ"ג ע"ב] דאם אנסוהו גוי' ונתקשה ובא באונס על הערוה חייב דהוה ליה למסור עצמו, אבל אם נתכוון לאשתו שמתקשה לה ואנסוהו גוים והדביקוהו בערוה פטור דלאו מעשה קא עביד ואינו חייב למסור עצמו, כי כבר כתבתי בדין עריות כי בערוה חייב אפילו בהכנסת עטרה כשהוא מתכוין לה, וכן כתבו התוספות והרמ"ה בההיא דיבמות דאין קשוי אלא מדעת ודעתו היה לאשתו. וכתבו התוס' והא דאמרינן שאין מתרפאין בעבודה זרה דוקא כשאמר לו רופא טול מעצים או ממים של עבודה זרה פלוני' אבל אם אמר ליה טול מאלו המים ולא הזכיר לו עבודה זרה אפי' שאין מין אותם המים או אותו האילן מצוי יותר מותר. וכן בירושלמי [שבת פי"ד ה"ד].
